ד"ר לירז כהן ביטון הייתה מהתושבים המעטים שבחרו להישאר בשדרות אחרי 7 באוקטובר ● אלא שאז נקראה כדי להקים את מרכז החוסן ל-5,000 מפוניה בתל אביב ולעזור להם בהתמודדות
שדרות וד"ר לירז כהן ביטון שזורות זו בזו. היא נולדה וגדלה בעיר, שם גם התחתנה והביאה לעולם את חמשת ילדיה. אפילו השירות הצבאי שלה היה קרוב לבית, ביחידה 8200 של חיל המודיעין בגזרת עזה. למעשה, ארבעת החודשים שבהם שהתה בתל אביב כדי להקים ולנהל את מרכז חוסן למפוני שדרות היו התקופה הארוכה ביותר שבה לא חיה בה.
שדרות מבחינתה היא גם העתיד. לכן היא פועלת מאז ומתמיד כדי לדאוג לתושביה: היא למדה עבודה סוציאלית במכללת ספיר הסמוכה כדי להישאר ולעזור לקהילה שבה גדלה, "עניי עירך קודמים", כך לדבריה; מנהלת את המערך הסוציאלי במרכז השיקום עזרה למרפא בראשות הרב פירר בשדרות, שמסייע לאנשים שעברו פגיעות נוירולוגיות ואורטופדיות; ומנהלת עם בעלה חוות כלבים טיפולית בעיר.
לנוכח כל אלה לא פלא שכשחיפשו מי יקים את מרכז החוסן למפוני שדרות בתל אביב - כהן ביטון נקראה לדגל. "אמרו לי 'צריכים אותך'. עשינו התייעצות משפחתית, ונסענו".
העבודה במרכז, היא מספרת, הייתה אינטנסיבית. "התחלתי עם צוות של חמישה מטפלים וסיימנו עם 27 מטפלים וכמעט 5,000 מטופלים. ההתמודדות במלונות לא פשוטה, היא מציפה המון אתגרים, מוגנות של ילדים, פגיעות מיניות, סכסוכים של זוגות, דברים שהם לא פר-אקסלנס בטיפול חוסן, אבל השתדלנו לתת כתף תומכת. ברור שלא הגענו לכולם, קשה לי עם זה, אבל במסגרת הנסיבות עשינו את הכי טוב שיכולנו". היא מספרת כי מנהלת מרכז החוסן הילה גונן ברזילי והמנהלת הקלינית אירית סגל נתנו קרקע יציבה למרכז להפוך לעוגן עבור התושבים.
היא אף הצטרפה ל"עתיד לעוטף", תנועה שהוקמה במטרה לוודא שההחלטות לגבי עתיד האזור יתקבלו עם התושבים.
העובדה שכהן ביטון פועלת ללא לאות לטובת העיר והאזור מאז 7 באוקטובר אינה מובנת מאליו, שכן היא עצמה הייתה בשדרות באותה השבת. היא הייתה בבית, טיפלה בילדיה, תפעלה חמ"ל קטן בניסיון לעזור למשפחה וחברים באזור וגם שימשה עוגן למטופלים. "קיבלתי שיחות והודעות, חלק רצו לדעת שאני בסדר, וחלק ממש כתבו לי 'הם פה אצלנו בחצר'", היא מספרת בקול חנוק מדמעות. תוך כדי כל זה היא ומשפחתה נאלצו להסתתר כשטנדר מלא מחבלים עבר צמוד לחצר האחורית שלהם. "הם לא יכלו לראות שיש אנשים בבית בגלל הסוכה הענקית שהייתה בגינה".
למרות זאת, כהן ביטון ובעלה החליטו שהם לא הולכים לשום מקום. עד שאחרי שבועיים הגיע הטלפון על מרכז החוסן בתל אביב.
היית בתפקיד טיפולי כשאת בעצמך עדיין מתמודדת עם הטראומה של 7 באוקטובר.
"המנטרה של תחזק ותתחזק עבדה מאוד. זה שביקשו ממני לבוא ולעזור מאוד הגן עליי. אני רגילה להיות בתוך עשייה, והיה חשוב לי להיות שם בשביל האחר, אז בעצם קיבלתי את משימת חיי".
בפברואר, כשיותר ויותר תושבים התחילו לחזור ומסגרות החינוך שהוקמו לילדים המפונים נסגרו, גם כהן ביטון חזרה הביתה. "אנחנו חיים בשגרה דרוכה. יש לחימה מעבר לגדר, כוחות ביטחון בכל העיר, ועדיין יש מדי פעם אזעקות. אבל לי אישית שדרות תמיד מרגישה בית, המרחב הכי בטוח שיש".
כהן ביטון היא גם בעלת דוקטורט במחקר וטיפול בחולות פיברומיאלגיה, תסמונת (שתוקפת בעיקר נשים) המאופיינת בכאבי שרירים קשים שתהליך האבחון שלה ארוך ומייגע. היא גם פרסמה שני ספרים טיפוליים לילדים. נוסף על כך, היא מלמדת בפקולטה לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית אשקלון.
איך יש לה מספיק זמן? היא מתעוררת ב־4:30 וישנה לא יותר משש שעות בלילה. "הדרך שלי לשמור על עצמי היא לנהל יומן ידני. כשצריך למחוק או להזיז פגישה אני חושבת פעמיים, כי מה שנכנס ליומן - קורה. המנטרה שלי היא 'זמן עושים'. אם סוגרים את הלו"ז נכון, זה יקרה. כמובן שצריך לשמור עוגנים - זמן למשפחה ולזוגיות, דברים שחשובים לי מאוד. בסוף אני הכלי הטיפולי, אם אני לא אנהל את הזמן שלי נכון ולא אשמור על עצמי, לא יהיה לי מספיק כדי לתת למישהו אחר".
איפה את רואה את עצמך בעוד עשור?
"זה יישמע קלישאתי, אבל אני רוצה לקום עם אותה חדוות עשייה כמו היום, וביום שאפסיק להתרגש מלראות את המטופלים שלי, אני מאחלת לעצמי להשכיל לא להיות במקצוע. לצד זה אני שואפת להמשיך לחקור ולנסות לסייע ולו במעט בתובנות הן לעולם האקדמי והן לפרקטיקת המקצוע בחדר הטיפול".