מילואימניקים חושפים: "עשו לנו מבצע 'חבר מביא חבר'. אם יש אנשים שאתה יכול להביא לגדוד, תביא"

"סיימתי את השירות הסדיר ב־2011 והלכתי לכיוון הביטחוני. במשך עשר שנים הייתי בעולם הזה, ואז הגיעה הקורונה ושיניתי כיוון להייטק, לאבטחת ניהול מידע וניהול רשתות", הוא מספר. "לפני שנה בערך התחלתי לעבוד בחברת סייבר. יש הרבה פרויקטים ועניינים". רגע לפני שהתחיל פרויקט גדול חדש, הגיע 7 באוקטובר. "גויסנו באותו יום, ובמשך יותר מחודשיים היינו בגבול הצפון. הבוסים שלי היו נהדרים, קיבלו אותי יפה והיו בסדר לאורך כל הדרך. אני מעריך את זה מאוד, בטח כשאני שומע מה קורה מסביב". כשכבר היה בטוח שחוזרים לסוג של שגרה, הגיע צו נוסף.

"הכינו אותנו לעוד מילואים רק בחודש מאי, ואז קיבלנו הודעה שחוזרים בפברואר לעוד חודש וחצי", הוא מוסיף. "הבוסים שלי אמרו לי, 'אל תתעסק בכלום שקשור לעבודה ורק תשמור על עצמך במילואים'". כשצו 8 שני כמעט מאחוריהם, הוא וחבריו קיבלו בשורה שלא ציפו לה - לא משתחררים, יורדים לעזה.

"אנחנו מאמינים במה שאנחנו עושים, זה צעד מאוד ערכי. אבל איך אומרים לבוס שעכשיו יש עוד חודש וחצי מילואים? החלטתי שאלך למילואים שוב ולא אנסה להתחמק למרות כל הקשיים. הבוסים שלי היו הכי בסדר שיש, ונתנו לי שבוע חופש לפני הירידה לעזה. החלטתי שאני חוזר לעבודה עד אז למרות הכול", הוא מספר.

עם זאת, יש נקודה שכואבת לו במיוחד. כשהחל לעבוד בחברה, בינואר 2023, הוא תכנן לבקש העלאה כעבור שנה. "אלא שאז הגיעה המלחמה. עכשיו אני מרגיש שאני לא יכול לבקש. תכננתי לדחות את הבקשה לאזור אפריל־מאי, ועכשיו יורדים לעזה לעוד חודשיים. זה דוחה את כל התהליך. הרבה פרויקטים נתקעים ואין לי פרצוף לבוא ולבקש העלאת שכר אחרי חצי שנה שלא הייתי כמעט".

ג' מספר על קושי מרכזי מול המשפחה. "אשתי עורכת דין והיא נשארת לבד עם שלוש בנות. אין לה סיכוי להיות בשבע בבוקר בעבודה. היא לביאה אמיתית אבל אי אפשר. הקושי הכי גדול הוא לתווך לה את זה. ההתפתחות האישית נתקעת וגם זו של המשפחה. יש לי חברים שעובדים בחברות בינלאומיות והם מקבלים כתף קרה ולחצים מהעבודה. עונים למיילים מתוך השטח. באוקטובר כולם הבינו. עכשיו כבר לא. שואלים, 'אתה יורד לעזה או שזה סתם קו בצפון'. ההכלה היא לא אותו דבר, ואני חס וחלילה לא מאשים אותם. איך אומרים לי? עשיתם את שלכם, עכשיו תור מישהו אחר".

ג' מתאר התנהלות בעייתית גם בתוך הצבא. "עשו לנו מבצע 'חבר מביא חבר'. אם יש אנשים שאתה יכול להביא לגדוד, תביא. הבעיה היא שאין ציוד לכולם, זה קצת עקום. אם אני רוצה לחזור לפק"ל שלי, אני לוקח ווסט ממישהו אחר. יש נהגים ללא אמצעי ראיית לילה ולוחמים שמקבלים כוונות שבורות. אנחנו רואים ג'ובניקים ותומכי לחימה עם ציוד חדש ולנו הלוחמים אין. המון בלגן והרבה קומבינות. התחושה היא שאנחנו עובדים אצל תומכי הלחימה ולא להפך. בתחילת המלחמה לא היה חסר כלום".

הוא מצביע על בעיית התלות הגדולה של הצבא באזרחים. "הצבא התמכר לתרומות. אם חסר ווסט לפלוגה, למשל, שולחים אותנו להביא הצעת מחיר מהשוק הפרטי. למה אני צריך לעשות את זה? הצבא צריך לדאוג לנו. לא מדברים על פינוקים אלא על ציוד בסיסי".
גם התגמול שלו זוכים המשרתים בקרבי בעייתי. "ההטבות שהצבא נותן לא שוות הרבה. אולי לרווקים ולצעירים זה עוזר. מה זה 1,500 שקל טיפול נפשי לילדים? יש לי שלוש בנות. זה לא מספיק לכלום. נותנים לנו 3,000 שקל למסאז'ים. זו בדיחה. זה רק מביא שרלטנים שמנסים איכשהו לתת לנו את הכסף במזומן ולגזור קופון. אנחנו לא מקבלים מענה אמיתי למה שאנחנו צריכים".

"ההתפתחות האישית נתקעת וגם זו של המשפחה. יש לי חברים שעובדים בחברות בינלאומיות והם מקבלים כתף קרה ולחצים מהעבודה. עונים למיילים מתוך השטח. באוקטובר כולם הבינו. עכשיו כבר לא"

"למדתי מדעי המחשב עד שנה שעברה. חתמתי על חוזה להתחיל לעבוד בסטארט־אפ במשרה חלקית עד חודש יולי, ואז להיות בחל"ת באוגוסט־ספטמבר לטובת ירח דבש. ב־1 באוקטובר הייתי אמור להתחיל לעבוד שם במשרה מלאה. הבוס שלי אמר לי שאין מה לבוא בסוכות, ושאחזור מהחל"ת ב־8 באוקטובר, וכמובן שזה לא קרה.

"החזירו אותי לעבודה ובהתחלה שילמו לי משכורת, אבל אז הם הבינו שביטוח לאומי לא מחזיר להם כסף, כי הייתי בחל"ת ולפני זה הייתי סטודנט ועבדתי במשרה חלקית. מפה לשם, במקום לקבל שכר של מתכנת, אני מקבל שכר מינימום כבר חודשים ארוכים. ההבדל הוא סדר גודל של 100 אלף שקל עד כה. שכרנו דירה לפי ההכנסה שאמורה הייתה להיות לי, וזה לא קורה. לקח לי בכלל זמן להבין שאני לא מקבל את המשכורת, כי בפעם הראשונה הגעתי הביתה בנובמבר, וגם זה ל־24 שעות".

בקרן הסיוע למשרתי מילואים הוא לא מצא מענה. "הגשת בקשה לקרן הסיוע כבר לפני יותר מחודשיים, ולא קיבלתי שום תשובה. לא עונים או שאומרים שזה בבדיקה. לא היה לי זמן להתעסק בזה ולא הצלחתי להילחם בבירוקרטיה. בעבודה ניסו לעזור לי, ובשלב מסוים אמרו שאחרי שיהיו לי שלוש משכורות אוכל לקבל את הכסף רטרואקטיבית. התחלתי לעבוד ב־3 במרץ ועכשיו אני שוב בצו 8, ולא מצליח להרוויח את שלוש המשכורות האלה. אפילו המשכורת המלאה שהרווחתי בחודש מרץ לא מעלה לי את ההחזר, כי לפי החוק רק החישוב שלפני המילואים הראשונים נחשב. בעבודה שוב מאוד ניסו לעזור לי והיו בקשר עם אשתי, הציעו לי הלוואה ללא ריבית, אבל שליש מהעובדים שלהם גויסו ב־7 באוקטובר והם בסך הכול סטארט־אפ. נוסף לזה, עכשיו אני לא בימי מילואים אבל בעצם לפחות שעתיים־שלוש ביום אני בהכנות לקראת הירידה דרומה, ועל זה לא מקבל שום תשלום. אני לא מצליח להבין עם מי לדבר. קרן הסיוע לא עוזרת, ביטוח לאומי לא מדבר איתי כי אני שכיר.

וגם הפן האישי נפגע. "חצי מזמן הנישואים שלי לא היינו ביחד. הרבה חבר'ה אצלנו היו מעדיפים לעשות את המילואים רצוף מאשר לצאת ואז לחזור. החזרה הביתה לא פשוטה ועכשיו שוב חוזרים למילואים, ומבהירים לנו שזה לא המילואים האחרונים השנה".
ויש עוד בעיה שהוא מציף. "יש חוסר שוויוניות בעניין המילואים. יש חבר'ה לא קרביים שמרוויחים מהם. אני למדתי מחשבים, ורוב החבר'ה שלמדו איתי עושים מילואים במודיעין. גם הם בצו 8, אבל עושים יומיים בשבוע בצבא ובשאר הזמן עובדים רגיל ומקבלים בעצם תגמול כפול. עיני לא צרה בהם, אבל אל תגידו לי שאין כסף. יש לי 70 חיילים ואני לא חושב בחיים לעזוב, אבל פספסתי חמש משכורות של מתכנת ולפני עוד כמה, וזה נהיה קשה".

"אשתי המדהימה ויקה היא רופאת ילדים. בשגרה, היא "קרייריסטית" בבית ואני יותר עם הילדים. מרגע הגיוס, באופן טבעי היא נאלצה להיות הרבה יותר עם הילדים על חשבון העבודה. בהתחלה הסביבה הקרובה הפגינה המון התחשבות, אך זה הלך ופחת עם הזמן. היא נאלצה לעבוד פחות, משמע להרוויח פחות. היא עצמאית אבל לא משרתת במילואים בעצמה ולפיכך הפיצוי שקבלה היה סכומים קטנים. אני חושב שראוי שיתייחסו לאשתי כמגויסת מילואים, כדי שהיא תוכל לתמוך את התא המשפחתי - הפגיעה בפרנסתה משמעותית יותר, צריך לשנות גישה ולא להידבק לתפיסת התא המשפחתי המסורתי. 

"בעמותה שאני מנהל, אנחנו מלווים 1,600 מ"פים. היו בה שישה מתנדבים שכולם גויסו למילואים. אחד נהרג, שניים נפצעו. למשה הם לא היו במעמד של עובדים, אלא קיבלו מלגות מהעמותה תמורת שעות התנדבות. מרגע המלחמה הסטנו משאבים ממלגות לקניית ציוד לפלוגות. אני מודה, לא הכריחו אותי לעשות את זה, אבל זה היה מבחינתנו אירוע לאומי, הייתה תחושה שהמדינה עומדת להיחרב ועשינו הכול בשביל לעזור. לא מדובר במשאבים לתועלת עצמית אלא לפלוגות שפנו אלינו וביקשו - משקיות חימום, קסדות ועד תחמושת, שכמובן לא יכולנו לרכוש. אותם מלגאים שמלגותיהם בוטלו הגישו בקשות סיוע אך בקשותיהם נדחו על הסף.  

"אני יכול להציג מה קניתי ולאילו פלוגות הרכישות הגיעו ואני חושב שראוי שאת היחס שרוצים לתת לעסקים ייתנו גם לארגונים חברתיים שנכנסו תחת האלונקה. אותם ארגונים נמצאים בוואקום שהמדינה לא מגיעה לעזור. היו מקרים בהם רכשנו אוכל לשבעה למשפחות במצב קשה שלא היו מסוגלות לבקש זאת בשל כך. חברות עסקיות נתנו לנו תווי קנייה וראוי לציין את חברת שטראוס שעזרה הרבה. שי באב"ד מכיר את האזור והוא אחד השותפים של הארגון, גם חברות שלא קשורות למזון כמו ניו מד אנרג'י, סייעו בכל דבר שביקשנו, המדינה צריכה לא להפלות את אותן עמותות שסותמות את החורים, שייקבעו תנאים ומשוכות הגיוניות כדי לוודא שלא מדובר בנוכלים אבל משהו חייב להיעשות. 

"בסופו של דבר, אנחנו היינו מאוד מחושבים, ביקשתי בקושי 50 אלף שקל, שזה באמת כלום, אתה פותח חשבון באתר של משרתי המילואים, כותבים לך שבקשתך נדחתה ונעלמים. אנחנו לא נוותר ונשאיר אף מ"פ ללא מענה, פשוט עוברים לגייס את הכסף בעצמנו, בארה"ב. 

"הגדוד השתחרר לפני חודש וקצת, והשבוע מפעילים אותנו שוב, יש הרבה חבר'ה שנשחקו, רוצים לבוא אבל לא יכולים. בעיות בבית עם ילדים ברגרסיה, בני זוג במשבר, אפילו אלה שיש להם עבודה קבועה בהייטק, מתלוננים שהבוס שלהם בחו"ל ולא מבין מה רוצים ממנו ולמה כל הזמן יוצאים וחוזרים. אנשים פוחדים על הפרנסה שלהם. זה אולי לא ערכי לדבר ככה במלחמה, אבל זו המציאות. חייבים לתזמן את הכוחות כדי ליצור אורך נשימה ולמזער נזקים כלכליים ונפשיים. 

"המפקדים שבקבע לא חושבים בכלל על הפן הזה של מישהו שמחזיק עבודה, ועל המחיר של תא משפחתי שלא רגיל להיעדרויות האלה. חמישה חודשים זה כבר כמו להיות קצין בקבע, רק בלי מקבילת השכר. וסבא וסבתא זה לא פתרון - גם הבעלים של האחיות שלי במילואים, אז נוצר מצב שההורים צריכים לבחור שגרת נכדים. 

"התגייסנו ב־7 באוקטובר והיה בלגן מטורף", הוא מספר", אפילו לא היו נשקים או כוונות לכולם. בשבוע הראשון לא היו בכלל מים, ורק אחרי שבוע־שבועיים סידרו שחקלאי בפרדס יוציא לנו ברזייה. אכלנו רק מנות קרב, וגם זה לא כל יום. היו ימים שממש היינו בצום מחשש מירי נ"ט. בלי תרומה מהאזרחים לא היינו שורדים. זה נכון אפילו ביחס לדברים הכי בסיסיים, כמו גרביים ותחתונים". לאחר 60 ימים בצו 8, הוא השתחרר לחודשיים. ואז הגיע הצו השני. "קראו לנו שוב לקו צפון. הדברים היו יותר מסודרים. הפעם היו מים, יותר אוכל. לעתים היו עיכובים אבל למדנו להיערך עם מנות חמות וכדומה". עכשיו, רגע לפני הירידה לעזה, הוא מגלה שבאזרחות לא כולם חיכו לו בזרועות פתוחות.

"אני מחנך כיתה ט' ומורה לתנ"ך. על פי נהלי משרד החינוך, כל מורה חייב לעבור השתלמות של 30 שעות בשנה. השנה מוניתי גם לרכז פדגוגי, וזה דורש ממני לעבור עוד 30 שעות. בסך הכול 60. אבל מתחילת שנת הלימודים בקושי הייתי בבית הספר. היו חגים, אחר כך 7 באוקטובר, ואז חזרתי לחודשיים. הההשתלמות התחילה באיחור, באזור סוף ינואר, ולא הייתה לי הזדמנות לעבור אותה. וזה לא שמוותרים לי. ברגע שאני לא עובר את ההשתלמויות הללו אני לא עולה בדרגה ולא מקבל כסף. כל העלאה בדרגה היא תוספת של כ־10% לשכר. עכשיו אני מקבל את הכאפה. חשבתי שיחפו עלי, אבל נשארתי מאחור". בשורה התחתונה, הוא מאבד תוספת שכר שמוערכת ב־20% עבור שתי השתלמויות.

"קראו לנו בהפתעה", הוא מוסיף. "התכנון המקורי היה לעלות לקו במאי, ופתאום קראו לנו שוב בפברואר. כל השנה שלי נדפקה. שלא לדבר על זה שלתלמידים אין מחנך, כי יש מחסור במורים, ואין מורה שמלמד את המקצוע שלי. עכשיו אנחנו יורדים לעזה. ואין נוהל מסודר של משרד החינוך.

"אני מפסיד העלאה של 20% בשכר וזה יתעכב לי בעוד שנה. אני המורה היחיד הלוחם בבית הספר, כל היתר לא עושים מילואים או ג'ובניקים. אני הגולנצ'יק היחידי ואף אחד לא יכול להבין אותי. אני מרגיש לבד. אנשים לא מבינים מה זה. כל היום יש בומים, יריות, שועלים שמסתובבים ואתה חושש שזה בנאדם. אנחנו שומרים 2/4, 2/6 במקרה הטוב. זה לא שאני חי וכיף לי".

ממשרד החינוך נמסר: "לנוהל הקיים לעובדי הוראה ששירתו במילואים הורחבה האפשרות לקבל זכאות לגמול השתלמות גם בגין היעדרות של עד 45% משעות הקורס, כולל משימת השלמה. כמו כן ניתן לקיים השתלמויות בלמידה מרחוק. המשרד נערך להעביר קורסים נוספים בקיץ עבור מורים שהתקשו לבצע השתלמויות מקצועיות נוכח המלחמה".

אלא שלדניאל הזכאות הזו לא עוזרת, וגם לא ליתר המילואימניקים שהוחזרו כעת שוב לקו, לא בטוחים לגבי ההמשך בפן הלחימה, וגם לא בפן הכלכלי.

בשבוע שעבר הם חזרו למילואים, לתעסוקה בצפון. "לקראת סוף סבב א' הבנו שזה הולך להיגמר, אבל ראינו שיש כבר תאריך לגיוס קרוב. גם אני שאלתי את עצמי לגבי זה ברמת התעסוקה, הסביבה שלי, העבודה, המשפחה. היה דיון ער בין המילואימניקים, כולל שכירים ועצמאיים, סטודנטים - מה בעצם נותן לנו חודש וחצי של הפסקה, למה זה טוב?

"לא מעט אנשים שדיברתי איתם מאז שחזרנו סיפרו שההפסקה הזו לא עשתה להם טוב. היו מעדיפים לשמור על רצף או לפחות לקבל הפסקה ארוכה יותר. אחרי 125 יום לחזור לעוד 40 יום עם הפוגה של חודש וחצי זה מעכב. אי אפשר לקדם תהליכים בתוך העבודה, להתפתח, לנהל עובדים זה מאוד מאוד קשה.

"זה פותח את הראש לשנות מסלול, אולי ללכת לאפיקים אחרים, כי בסוף נוצר מצב שאתה מאוקטובר לא בעבודה. חצי שנה שאתה לא באמת עובד, ואין תפוקה של עבודה, אין רציפות, פרויקטים נדחים ואחרים מתבטלים, דברים שחלמת עליהם כבר לא יקרו השנה ואולי לא יקרו בכלל. זה מאוד דרמטי כי בסופו של דבר, היכולת להתמיד במקום העבודה, להאמין שאפשר לחזור למסלול, היא מאוד מוגבלת. ההפסקה הזאת גם גרמה לסוג של חוסר עשייה".

אצל י' המצב מורכב עוד יותר, בהיותו תושב העוטף. "אחרי כל המלחמה, הטירוף, פתאום צריך להתרגל לבית ולשכנים ולמשפחה. במקרה הספציפי שלי, היינו מפונים ארבעה חודשים, זה בכלל מטורף - כשהייתי יוצא ממילואים הייתי יוצא למלון, לא הביתה. עד שהחלטנו כיישוב לחזור לעוטף. הסיטואציה היא מאוד מורכבת, ואין לך זמן להכיל את כל הדבר הזה. זו מציאות חדשה וכואבת, נהרגו לנו ביישוב ארבעה חבר'ה וארבעה נפצעו בהיתקלות עם מחבלים, אז זה לא 'על הדרך'.

עם הפנים לשירות נוסף הוא אומר: "העבודה הפכה להיות בסדר עדיפות שלישי או רביעי בחיים, כי צריך לשים קודם את עצמך, את המשפחה, את מה שעובר עליך ואת מה שעוד יעבור עליך. וצריך להיערך לקו, יש סד"כים, יש טלפונים. שבועיים־שלושה לפני הקו כבר עובדים על התעסוקה. לחזור לסבב ב' כל כך מהר - זה צו השעה, אנחנו עושים זאת בשמחה ומתוך תחושת שליחות, אנחנו יודעים שזה חשוב, אבל בסוף זה מאוד קשוח ומורכב".