התגלית הארכיאולוגית שנחשפה בקבר פרהיסטורי בירדן

רן ברקאי הוא פרופסור לארכיאולוגיה של תקופות פרהיסטוריות, חוקר ומלמד באוניברסיטת תל־אביב. איל חלפון הוא במאי, סופר ומוסמך לארכיאולוגיה. במדור ארכיאולוגיה הם תרים אחר עקבות העולם הקדום, בישראל ובעולם, בהווה 

בכדורגל יש משחקים שבמהלכם שדרים חוזרים ואומרים משפט נדוש (ונכון): "בגלל זה אנחנו אוהבים כדורגל". למשל משחק האליפות הדרמטי של הפועל תל אביב נגד בית"ר ירושלים באצטדיון טדי, בשנת 2010. היה שם כל מה שצריך להיות בסיפור טוב: סביבה בעייתית, דרמה, גיבורים, יריבות מרה, סיכויים מועטים, הפתעה ויופי נשגב. משהו דומה - ובאמת סליחה משני צדדים על ההשוואה - אפשר להגיד גם על תגליות ארכיאולוגיות מסוימות. למשל, המחרוזת שנחשפה באתר בשם בעג'ה בירדן. גם שם יש כול מה שגורם לנו להתפעל מתחום העיסוק שלנו: הרפתקה, מקריות, עקשנות, דייקנות, הרבה חול אבק ואבק, דמיון, היי טק ו...יופי נשגב.

● הסודות המסקרנים שהוטמנו במעמקי המערות
● סיפורים בני אלפי שנים שמסתתרים באבנים: הדרך שבה שומרים על הזיכרון האנושי
● האם נשים קדמוניות אכן היו שותפות שוות לציד?

גילוי היישוב על ידי הארכיאולוג הגרמני

לפני שלושים שנה זיהה מטפס הרים אוסטרי כלי צור מסותתים באחד הוואדיות הסמוכים לפטרה. האנס גיאורג גבל, ארכיאולוג גרמני עטור כאפייה וטבעת חותם אוריינטאלית, שמע על כך וביקש לברר את מקור הכלים. הוא נכנס לנקיק צר ביותר, "סיק" בלשון הבדואים המקומיים, צעד לאורכו, טיפסו בעזרת סולמות והגיע אל מישור מוגבה ונסתר שהיה במוצאו. הסיכוי שבמקום הזה, דווקא במקום הזה, יתגלה יישוב פרהיסטורי היה בערך כמו הסיכוי של הפועל תל אביב לקחת דאבל בשנת 2010 (או בכל שנה אחרת מאז).

גבל - מנוסה ומוכשר לא פחות מצבעוני - חשף במישור המוגבה כפר או יישוב צפוף שהתקיים שם לפניי 9000 שנה. תקופה קריטית בתולדות תושבי הלבנט, ש"התלבטו" בין המשך חייהם כציידים לקטים למעבר לחיי קבע מייגעים. הבחירה לבנות בתים דווקא במיקום הזה היא תעלומה, ולו בשל הסיבה שאין שם שום מקור מים קרוב. לא היום, לא אז. ובכל זאת בנו בתים או מבנים, לא מעטים, שקירותיהם כמעט נושקים זה לזה, וקשה להאמין שאכן שימשו למגורים. בסרט תיעודי שנעשה על האתר, הישוב משוחזר כך שחיי המשפחה מתנהלים על הגגות. במבנים צרי המידות עובדים, מאחסנים, אוגרים. למעלה שמיים וכוכבים של ציידים לקטים, למטה רצפה וקירות של חקלאים.

מקום חידתי וייחודי מכל היבט

מקובל לחשוב שקהילה יכולה לחיות בהרמוניה כל עוד מספר חבריה לא עולה על כמה עשרות, נגיד מאה גברים, נשים וילדים. מעבר לזה, ובשכונה שלנו הרבה פחות מזה, מתחילים להתקוטט. בבעג'ה חיו על פי ההערכות קרוב לחמש מאות איש ולא נמצאה שום עדות לריב או מדון. זה מקום חידתי וייחודי מכל היבט כמעט.

ואז, בדקה ה־90 של עונת החפירות האחרונה לפני פרוץ הקורונה - אם להמשיך את האנלוגיה הספורטיבית - התגלה קבר מתחת לרצפת אחד הבתים. ילדה בת שמונה נקברה בתוך הבית, בתוך היישוב, כי זה היה הנוהג אז בניאולית הקדם קרמי. בבעג'ה שבעברו המזרחי של הירדן, כמו ביריחו בעברו המערבי וכמו באתרים ניאוליתיים אחרים.

אם זה נראה לנו מוזר ותמוה לקבור כך בני משפחה, סביר להניח שבני התקופה ההיא היו חושבים דברים דומים על התעקשותנו להטמין את אהובינו רחוק ככל הניתן מאיתנו. יקיריהם שלהם נשארו לידם, עמוק באדמה, אבל באותו בית או מבנה. לא בבית עלמין שמגיעים אליו במקרה הטוב פעם בשנה.

 האתר בעג'ה / צילום: Photo by A. Burkhardt. Courtesy of the Baja Arcaeological ptoject and the German Research Foundation

מלאכת יד עם השלכות אסתטיות וחברתיות

מתחת לשכבות חול רבות שהוסרו במלאכה סיזיפית מייגעת, בצבצו באותו קבר מספר חרוזים. כשחוקרות האתר התחילו למיין ולקטלג אותם חרוז חרוז על פי המקובל, הן הבינו שיש להן בעיה: היו שם מאות חרוזים, מעל 2500 פריטי תכשיט, שהוטמנו יחד עם ילדה צעירה והיו חלק מחייה או מותה. נמצא גם סוגר אבן מחורר וטבעת אם הפנינה חרוטה בעדינות. הסוגר על חזה הילדה, הטבעת על צווארה.

שלושה ימים נדרשו רק כדי לחלץ את חלקי הטבעת. עד כאן המקריות, ההרפתקה, העקשנות החול והאבק באיכות התגלית. מכאן - דמיון יצירתי וטכנולוגיה מתקדמת. מאות החרוזים נארזו בקפידה, כל אחד בשקית נפרדת ונשלחו עם התליון והטבעת אל האקדמיה לאומנות בשטוטגרט שמתמחה בשחזורים היסטוריים. הפריטים נוקו תחת מיקרוסקופ ועברו תהליך שימור וציפוי כימי שנועד להגן עליהם אבל גם יאפשר השבתם למצב בו נמצאו, למען הדורות הבאים במחקר.

עם 80 אחוזים מהחרוזים המקוריים - חלקם מאבן חול מקומית וחלקם מטורקיז שיובא כל הדרך הארוכה מהרי סיני - החוקרים החליטו לנסות ו"לבנות" מחדש את התכשיט הקדום. לבנות בדמיונם ולשחזר בפועל מלאכת יד שהיו לה בוודאות השלכות אסתטיות, חברתיות ורוחניות. הרי לא במקרה הוטמנה השרשרת יחד עם הילדה בת השמונה.

מימוש חומרי של זיכרון קולקטיבי

חפצים שכאלה נתפשים בתרבויות שונות כמימוש חומרי של זיכרון קולקטיבי ורגעים משותפים של רגשות ולכידות חברתית. ייתכן והילדה הייתה בעלת מעמד מיוחד, ייתכן ומשפחתה הייתה כזו, וייתכן וחברי הקהילה שחיו בבעג'ה לפני אלפי שנים היו אנשים מיוחדים. לא במקרה הם הגיעו דווקא לשם.

טבעת אם הפנינה והסוגר המחורר היו הבסיס למלאכת השחזור של שרשרת מרובת שרוכים ועליהם חרוזים אחידים בגודלם וצורתם. בתום עבודה קפדנית שנמשכה למעלה משנתיים (!) הושלמה המלאכה. לתכשיט הוענק השם "השרשרת של ג'מילה (היפה)" והוא מוצג מעתה באולם הכניסה של המוזיאון החדש של פטרה. כאמור - יופי נשגב.