הזקנים לשלטון (ולזיכרון)

דונלד טראמפ בן ה־74 ניסה להפיק הון פוליטי מגילו של ביידן • הוא ואנשיו המטירו לעג על ביידן "הסנילי". הבוחרים האמריקאים לא השתכנעו • אני מקווה שארה"ב תגלה בקרוב את היתרונות שבניסיונו

ג'ו ביידן. זקן נשיאי ארה"ב מאז ומעולם / צילום: Associated Press, Carolyn Kaster
ג'ו ביידן. זקן נשיאי ארה"ב מאז ומעולם / צילום: Associated Press, Carolyn Kaster

שמעתי אומרים, כי האדם הראשון שיחיה 150 שנה כבר נולד. שמעתי אומרים, כי האדם הראשון שיחיה 200 שנה כבר נולד. אני מניח שהכוונה איננה להארכה מלאכותית של חיים באמצעות מכונות הנשמה ודיאליזה ולב-ריאה. אלה בינינו המתכוונים לציין באופן אישי את היום הראשון של המאה ה-23 עומדים לרוץ לפחות שבעה קילומטרים ביום. (בעל התחזית, אוברי דה גריי, כתב ב-2008 כי בעלי תוחלת החיים הזו "לא ימותו, אלא מידיהם שלהם").

מה יקרה כאשר כדור הארץ יתמלא אנשים בני 150 ו-200, שלא תהיה שום סיבה לחשוש לחייהם? אייזיק אסימוב כתב פעם על זמן כזה, שבו בני 400 ייכנסו מרצונם הטוב אל חדר מיוחד, ויכבו את האור.

אבל קשה להימנע מלחשוב על יתרונות הפרספקטיבה שחבורה כזו תזמן לניני-ניניכם. אני נזכר במלים שנאמרו לכבוד זאב וולטר לקוויר, ההיסטוריון הגדול של המאה ה-20, כשמלאו לו 90. אחד מתלמידיו המחוננים אמר כי שתי מעלותיו הגדולות של לקוויר היו "שכל ישר - וניסיון". הוא ראה במו עיניו את ההיסטוריה שעליה כתב. ניסיונו נתן תוקף לשכלו הישר. זה לא היה מובן מאליו, מפני שחלק ניכר מאיתנו מקילים ראש בניסיון.

בין 78 ל־87

אני מהרהר את ההרהורים האלה בהשפעת שני מאורעות. אחד הוא בחירתו של ג'וזף ביידן לנשיא ארה"ב. הוא יהיה זקן הנשיאים מאז ומעולם. היום, 20 בנובמבר, מלאו לו 78. מעטים ציפו שבארה"ב יהיו עוד נשיאים שנולדו במהלך מלחמת העולם השנייה.

דונלד טראמפ בן ה-74 ניסה להפיק הון פוליטי מגילו של ביידן. הנשיא, ילדיו ועושי דברו המטירו לעג על ביידן ה"סנילי". חקיין בתוכנית סאטירה פופולרית בטלוויזיה האמריקאית הציג את ביידן כרפה שכל המתקשה להשלים משפטים ופולט אוסף מבולבל של אסוציאציות. הבוחרת האמריקאית לא השתכנעה. בתחילת השבוע, מניין לא סופי הראה יתרון ארצי של 5.4 מיליון קולות לביידן.

אני מקווה שארה"ב תגלה בחודשים הבאים את היתרונות הנובעים מחוכמת ניסיונו של הנשיא ה-46.

אנחנו נוטים להניח שהזמן העובר מפחית את הדינמיות שלנו, מגביל את דמיוננו ומקטין את העזתנו. זו בהחלט הנחה סבירה. היסטוריונים ולא-היסטוריונים מאמינים שהתמוטטות ברית המועצות, לפני כמעט 30 שנה, הייתה קשורה, לפחות במידת מה, בזִקנתם החולנית של שלושה מארבעת מנהיגיה האחרונים. אמרו על המדינה הסובייטית שהמשטר בה הוא "גרונטוקרטיה", זאת אומרת, "שלטון הזקנים".

אבל שלושה שבועות לאחר התמוטטות בריה"מ, ישיש בן 87, חירש בשתי אוזניו, הציל את הרפורמות הכלכליות של סין ושינה את מהלך ההיסטוריה. שמו היה דאנג שאופינג. הוא לא היה זקוק לתארים. הוא היה האיש החזק של המשטר הקומוניסטי מכוח הסמכות שהקרין, ולסמכות היה קשר ישיר לגילו. הזמן העובר פגע בבריאותו, אך לא החליש כלל את יכולתו השכלית.

אפשר להכביר דוגמאות לכאן ולכאן, מבלי למצוא אף אחת שתכריע את הכף. אפשר להזכיר ששני הנשיאים הצעירים ביותר בתולדות ארה"ב, טדי רוזוולט וג׳ון קנדי, בני 43 בהשבעתם, אומנם פתחו עידנים חדשים, שאפשר לטעון כי לא היו נפתחים בלעדיהם.

טביעת אצבעו של אלימלך

העניין השני שעורר בי מחשבות על הזמן העובר הוא אישי בהחלט. בחודש שעבר מלאו מאה שנה לרצח האב הקדמון ביותר הידוע לי. בשבוע שעבר מלאו מאה שנה להולדת אבי. גם הרצח, גם ההולדת, נכרכו בטרגדיה של יהודי מזרח אירופה. מעט-מעט, ענני ההשמדה התחילו להתחשר באופק.

אלימלך קרסניינסקי. "מתקן פנצ'ר", הוא כתב על גב התמונה. צולמה חודש וחצי לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, בוואלג'יו, צפון איטליה. אבא רכב על אופנועים ונהג משאיות צבאיות  בשדות קרב 30 שנה / צילום: תמונה פרטית
 אלימלך קרסניינסקי. "מתקן פנצ'ר", הוא כתב על גב התמונה. צולמה חודש וחצי לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, בוואלג'יו, צפון איטליה. אבא רכב על אופנועים ונהג משאיות צבאיות בשדות קרב 30 שנה / צילום: תמונה פרטית

אבי, אלימלך קרסניינסקי, נולד בקישינאו (קישינב) במהלך מנוסת משפחתו מן הפרעות של מלחמת האזרחים הרוסית. סבה של סבתי, יוסף לייב פיבובוז, נגרר אל בית הכנסת בעיירת מגוריו בבלארוס של ימינו, ונתלה מן התקרה, סמוך לארון הקודש, במהלך הפרעות של מלחמת העצמאות הפולנית. ב-1920 כבר ניתנה סיבה סבירה להאמין להרצל ששעון החול של יהודי אירופה מתרוקן והולך, והגיע הזמן להסתלק.

אבי נקרא על שם סבתו שנרצחה במהלך הפרעות. "הלבנים" של מלחמת האזרחים הרוסית וקבוצות נוספות עסקו בהשמדה השיטתית ביותר של אוכלוסייה יהודית מאז ומעולם. איש לא שיער שהשמדה עוד יותר שיטתית ממשמשת ובאה.

אלימלך קרסניינסקי, לימים קרני, לא שינה את מהלך ההיסטוריה אך אולי טבע איזו טביעת אצבע. הוא שיחק כדורגל בליגה הראשונה של פלשתינה-א"י (מכבי פתח תקווה, בית"ר תל אביב); התנדב לצבא הבריטי במלחמה נגד היטלר, ואת השנתיים שלאחר נישואיו לאמי בילה בחזית איטליה. הוא ניסה למכור קרטונים תוצרת ישראל במזרח אפריקה (סוואהילי הייתה השפה הראשונה שדיברתי בילדותי). הוא לחם במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים. בעזה, ביום הרביעי של המלחמה, פגש את בנו בכורו אהוד, חובש קרבי. אבא מת בן 60, ואני עדיין מתקשה להתרגל לעובדה שהארכתי לחיות יותר ממנו.

רציתי להציע לקוראיי להצטרף אליי ב"פרויקט האבות והאימהות". הבה נדבר עליהם - אבא ואמא, סבא, סבתא רבא - שעמדו, או נפלו, בצומת ההיסטורי ההוא, לפני 100 שנה, או 110, או 90, שבו התחיל להצטייר בקווים ברורים גורל היהודים בזמננו; שבו נעשו הבחירות הפוליטיות והגיאוגרפיות, רבות החזון או מעוטות החזון, שהובילו את משפחותינו אל ההר או אל הגיא העמוק.

כיתבו לי, כטוב בעיניכם, בקיצור או באריכות, ואולי נוכל לשזור זה בזה את הזיכרונות ואת המחשבות על האירוניה של הזמן העובר. הבה נתרפק על העבר לפני שנתנער ממנו.

צרו איתנו קשר *5988