המחלה החברתית הסמויה של זמננו: ויתור על שעות שינה

"אחרי שאני נפרדת מהילדים בבוקר בגן", מספרת שירה, מפיקה בכירה באחד מערוצי הטלוויזיה, "אני נכנסת לאוטו ונחה, לפעמים אפילו רבע שעה. רק יושבת. בלי לדבר, בלי להסתמס, בלי לנהוג. בלי לקחת אחריות על שום דבר". עם שלושה ילדים קטנים שמתעוררים מדי לילה, חוסר השינה המצטבר של השנים האחרונות נותן בשירה את אותותיו.

"כשהם גם קמים בבוקר נורא מוקדם, אני מרגישה שאין סיכוי שאשרוד את היום הזה", היא אומרת, "אבל העבודה כל-כך אינטנסיבית, שאני מצליחה להתגבר על העייפות בזכות המתח והאדרנלין, והשוקולד שאני אוכלת בצהריים כדי להתעורר. ועדיין יש ימים שאני אומרת לעצמי - את לא חדה מספיק. וכל הזמן מנקרות אצלי השאלות של מה אני מפספסת בגלל העייפות הזאת. איך הייתי בונה את השידור אילו הייתי ישנה כמו שצריך".

עבודה תחת עייפות מצטברת מוכרת היטב להורים לתינוקות שנדרשים לתפקד ואפילו לנהל קריירה תחת לילות לבנים או מקוטעים במיוחד. אבל הם אינם היחידים. שוק העבודה מעודד כיום עבודה מסביב לשעון ולעזאזל המחיר שהיא גובה מהבריאות הפיזית והנפשית שלנו. אם בשנות ה-60 סקר, שערכה האגודה למלחמה בסרטן האמריקאית בקרב מיליון איש, הראה ששנת לילה ממוצעת לאדם בוגר עומדת על שמונה-תשע שעות, בשנות ה-90 היא כבר ירדה לשבע שעות; וב-2007 דיווח מחקר נוסף כי 30% מהאמריקאים העידו שהם ישנים פחות משש שעות בלילה.

מי שישנים מעט בגלל העבודה, לא רק שנתפסים כמי שחיים חיים מלאי משמעות, אלא גם מביכים בהתנהלות הזו את היתר, שמצטיירים כבטלנים על לא עוול בכפם. זו אחת ההנחות שעלתה לפני שבועיים מתוכנית שהעלה אתר פריקונומיקס (שהקימו הכלכלן סטיבן לויט ועיתונאי הניו יורק טיימס סטפן דבנר) והוקדשה לקשר שבין כלכלה לשינה.